חכמים נבונים כמו פז יקרים היו נא נועדים לאור המאורים ותראו נוראים באלה הדברים אלה הדברים. לפי שזה הספר הוא סיפור הדברים הראשונים בקצת מצות מחודשות. והוא ג"כ ספר תוכחות. שבו רצו להוכיח לישראל בדברים הראשונים. בענין שיזכרו וישובו אל ה'. ואולי השומע סבור שעכשיו הוא מתחיל להוכיחם בדברים קשים. ולא הוכיחם כל ארבעים שנה. לזה אמר שאינו כן כי זו היתה אומנותו של משה במדבר ובערבה ובכל המקומות שהזכיר. כאומרם מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה משה. שלא נמצא בעולם מי שהוכיח לישראל כמשה. עד שבכל תוכחותיו היה דומה לשם ושני לו. כאלו היה אחריו ממש לידע הדברים על בוריין. כמו שאמר בו וראית את אחורי. וזהו מוכיח אדם אחרי חן ימצא. שנשתבח והוצק חן בשפתיו יותר מכל הנביאים. כאומרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. במעלת הנבואה והדבור. כאומרו אלה הדברים אשר דבר משה. אותו שכתוב בו לא איש דברים אנכי. ועכשיו דבר אלה הדברים דברים רכים דברים מסודרים על נכון. מה שאי אפשר לאדם אחר לדבר ולסדר דברים כאלו. ובפרט במעמד כל ישראל עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וזהו אל כל ישראל. וכן בזמן הראוי. וזהו בארבעים שנה. לרמוז שאחר שאמרנו שאלו הדברים כבר דברם משה אל ישראל. בכל המקומות הנזכרים. למה חזר עתה לאומרם להם מחדש. לזה אמר כי בסבת היות עכשיו זמן מוכן שהיה בסוף מ' שנה. שכבר היו ישראל מוכנים ומיושרים בדרך הנכונה. וראו מה עשה ה' הגדול והנורא. ועבר עליהם מה שעבר רצה להוכיחם עתה. וכמו שאמר למטה ולא נתן השם לכם לב לדעת עד היום הזה. וזהו בארבעים שנה דבר משה אל בני ישראל. אלה הדברים אשר צוה אותו ה' ולא היו מדעתו. וכן אחרי הכותו את סיחון ועוג שני מלכי האמורי אשר כגובה ארזים גבהם והיו מנעולה של א"י. וזה היה מהנסים הגדולים שעשה השם עמהם. עד שלסבת זה היה ראוי גם כן להוכיחם עתה. וכן לבאר להם התורה אחר שכבר היו מוכנים וראויים. וזהו הואיל משה באר את התורה הזאת. וסבת הכנתם היתה לפי שכבר עבר עליהם ארבעים שנה. וכן שכבר כלו מתי מדבר האנשים הפושעים והמורדים. ונשארו בני ישראל צרופים כצרוף כסף דבקים בה'. ולזה תמצא שאמר בראשונה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לפי שאלו התוכחות התחיל להוכיחם בהתחלת המ' בהיות כל ישראל כאחד טובים ורעים. אבל כשאמר ויהי בארבעים שנה שזה היה בסוף הארבעים. לא אמר אלא דבר משה אל בני ישראל. הם יחידי סגולה. בני ישראל ממש דומים לאביהם. ולכן לא אמר כאן אל כל ישראל אלא אל בני ישראל: אלה הדברים. לפי שזה הספר הוא סיפור הדברים הראשונים בקצת מצות מחודשות. והוא ג"כ ספר תוכחות. שבו רצו להוכיח לישראל בדברים הראשונים. בענין שיזכרו וישובו אל ה'. ואולי השומע סבור שעכשיו הוא מתחיל להוכיחם בדברים קשים. ולא הוכיחם כל ארבעים שנה. לזה אמר שאינו כן כי זו היתה אומנותו של משה במדבר ובערבה ובכל המקומות שהזכיר. כאומרם מוכיח אדם אחרי חן ימצא זה משה. שלא נמצא בעולם מי שהוכיח לישראל כמשה. עד שבכל תוכחותיו היה דומה לשם ושני לו. כאלו היה אחריו ממש לידע הדברים על בוריין. כמו שאמר בו וראית את אחורי. וזהו מוכיח אדם אחרי חן ימצא. שנשתבח והוצק חן בשפתיו יותר מכל הנביאים. כאומרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. במעלת הנבואה והדבור. כאומרו אלה הדברים אשר דבר משה. אותו שכתוב בו לא איש דברים אנכי. ועכשיו דבר אלה הדברים דברים רכים דברים מסודרים על נכון. מה שאי אפשר לאדם אחר לדבר ולסדר דברים כאלו. ובפרט במעמד כל ישראל עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. וזהו אל כל ישראל. וכן בזמן הראוי. וזהו בארבעים שנה. לרמוז שאחר שאמרנו שאלו הדברים כבר דברם משה אל ישראל. בכל המקומות הנזכרים. למה חזר עתה לאומרם להם מחדש. לזה אמר כי בסבת היות עכשיו זמן מוכן שהיה בסוף מ' שנה. שכבר היו ישראל מוכנים ומיושרים בדרך הנכונה. וראו מה עשה ה' הגדול והנורא. ועבר עליהם מה שעבר רצה להוכיחם עתה. וכמו שאמר למטה ולא נתן השם לכם לב לדעת עד היום הזה. וזהו בארבעים שנה דבר משה אל בני ישראל. אלה הדברים אשר צוה אותו ה' ולא היו מדעתו. וכן אחרי הכותו את סיחון ועוג שני מלכי האמורי אשר כגובה ארזים גבהם והיו מנעולה של א"י. וזה היה מהנסים הגדולים שעשה השם עמהם. עד שלסבת זה היה ראוי גם כן להוכיחם עתה. וכן לבאר להם התורה אחר שכבר היו מוכנים וראויים. וזהו הואיל משה באר את התורה הזאת. וסבת הכנתם היתה לפי שכבר עבר עליהם ארבעים שנה. וכן שכבר כלו מתי מדבר האנשים הפושעים והמורדים. ונשארו בני ישראל צרופים כצרוף כסף דבקים בה'. ולזה תמצא שאמר בראשונה אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לפי שאלו התוכחות התחיל להוכיחם בהתחלת המ' בהיות כל ישראל כאחד טובים ורעים. אבל כשאמר ויהי בארבעים שנה שזה היה בסוף הארבעים. לא אמר אלא דבר משה אל בני ישראל. הם יחידי סגולה. בני ישראל ממש דומים לאביהם. ולכן לא אמר כאן אל כל ישראל אלא אל בני ישראל: ולהורות על זה תמצא שאמר אחד עשר יום מחורב. וכי עד עכשיו לא עבר אלא אחד עשר יום מחורב. והלא זה היה בסוף ארבעים שנה. אבל הרמז בזה מה שאמר יראת ה' תוסיף חיים ושנות רשעים תקצורנה. לא שיקצרו ממש שהרי כתיב יבלו בטוב ימיהם. אבל פירושו שאע"פ שיחיו אלף שנים פעמים. אין חייהם חיים ואינן חשובים כיום אחד. ולכן בכאן לפי שבאלו הארבעים שנה יצאו מרעה אל רעה מעגל למרגלים וממרגלים למתאוננים. לא היו חייהם חיים. והיה להם כאלו לא עבר ביניהם אלא י"א יום וזה אחד עשר יום ויהי בארבעים שנה. להורות כי ספו תמו מבלהות כאלו לא היה אלא י"א יום מחורב. ומיד פתע פתאום ויהי בארבעים שנה בסוף הארבעים. דיבר משה אלה הדברים אל בני ישראל. ולזה רמזו רז"ל שהרשעים בחייהם קרויים מתים. לפי שאין להם חיים כלל וימיהם לא ימשכו. ואמר ה' אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר. להורות שמיד בתחלת הארבעים היו ישראל ראויים ודבוקים בשם. ולא היה בלבם שום פירוד וחלוק. וזהו ה' אלהינו אלהי ואלהיך בשוה. ולכן לא אמר ה' אלהיך אלא ה' אלהינו. ולכן היה רצון השם להכניסם מיד לארץ בלא עיכוב. וזה פנו וסעו לכם וגו'. וכן אמר בואו ורשו את הארץ וגו'. לולי שעכב העון. ולזה התחיל מיד במינוי הדיינים שאמר להם לא אוכל לבדי שאת אתכם. לפי שהיו טרחנים. והם השיבו טוב הדבר אשר דברת לעשות. והיה ראוי שיאמרו על פיך אנו חיים ואין אנו רוצים דיינים אחרים. אבל הם חשבו מחשבת אמת שמשה לא ישא להם פנים ולא יעוות משפט. ולכן בחרו בדיינים רבים. ובזה חטאו נגד ה' ונגד משיחו. וכן חטאו בשילוח המרגלים. כי אחר שאמר להם ראה נתן ה' אלהיך לפניך את הארץ עלה רש. נתקבצו כולם בערבוביא ואמרו נשלחה אנשים לפנינו. ושמו ספק בדבר השם ובשבועת האבות. וזהו ותמרו את פי ה' אלהיכם. ורמז בזה ג"כ שמרו את פי ה' והאמינו לדברי המרגלים האחרונים ולא לראשונים. כי בראשונה כולם הסכימו ואמרו טובה הארץ אשר ה' אלהינו נותן לנו. וזה כלול במה שאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה. ואע"פ שאח"כ חזרו לומר אפס כי עז העם וכן אמרו ארץ אוכלת יושביה היא. אחר שהשם אמר להם שהיתה הארץ טובה והם הסכימו גם כן לזה בדבריהם הראשונים. היה להם להאמין לדברי השם ולא למרות פי כבודו. וזהו ותמרו את פי ה' אלהיכם ולא האמנתם לדבריו. והאמנתם לדברי המרגלים שהוציאו דבה על הארץ. ושמעתם שמע שוא ולשון הרע. וזהו ותרגנו באהליכם וגו'. וכדי להסיר מכם הפחד והמורא של דברי המרגלים. אמרתי לכם לא תערצון ולא תיראון מהם ה' אלהיכם ילחם לכם כמו שעשה במצרים. ואם תאמרו כי מלחמת מצרים היתה הוראת שעה. לפי שהמצריים היו חייבים ואשמים ממקום אחר. לא הונח שיהיה זה כן. כבר ראיתם נסים אחרים רבים וגדולים שעשה השם עמכם במדבר. וכן יעשה עכשיו. וז"ש ובמדבר אשר ראית אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו וגו'. ואחר שראיתם דבר זה בעיניכם שהוא דבר גדול והאמנתם בו. איך אפשר שבדבר קטן כזה של ביאת הארץ בערך הראשונים אינכם מאמינים. וזהו ובדבר הזה אינכם מאמינים. אחר שראיתם שהוא הולך לפניכם לתור לכם מקום לחנותכם וכל זה כדי להביאכם לארץ ישראל. או שיאמר ובדבר הזה אינכם מאמינים לפי שהוא הולך לפניהם בדרך. כלומר בסבת רוב הנסים והטובות שהוא עושה עמכם תמיד ביום ובלילה באש לילה ובענן יומם. אתם מואסים את ה' אשר בקרבכם ואינכם מאמינים בו. כמו שאמר במקום אחר יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם. ואמר הוקר רגלך מבית רעיך וכו': והנה יש לראות בכאן איך אמר ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון מהם. כי לא מצינו שמשה אמר להם דבר כזה ולא כיוצא בו. אבל שתק ונפל על פניו כאומרו שם ויפול משה ואהרן על פניהם ולא דיבר להם דבר. וא"כ איך אמר בכאן ואומר להם לא תערצון. ואולי נאמר שאחר שיהושע וכלב תלמידיו אמרו להם אך בה' אל תמרודו ואתם אל תיראו את עם הארץ סר צלם מעליהם וה' אתנו אל תיראום. חשב משה אלו הדברים כאלו הוא עצמו אמרם. ולכן אמר להם ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון. כי אלה הדברים כולם נכללים במאמר יהושע וכלב למעיין בהם. או שנאמר שאעפ"י שלא נזכר זה למעלה בענין המרגלים. אחר שמשה אמר להם עכשיו ואומר אליכם לא תערצון. בידוע שאמר להם כן. אלא שד"ת עשירות במקום אחד ורשות במקום אחר. כמאמרם ז"ל על פסוק שלח לך אנשים השומע זה סבור שהשם נתן להם עצה זו. ואינו כן שהרי כתב במקום אחר ותקרבון אלי כולכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו. וכן בכאן נוכל לומר כי כשאמר ויפול משה ואהרן על פניהם לפי כל קהל עדת ישראל. שאמר להם לא תערצון ולא תיראון ה' ילחם לכם. וכל אלו הדברים אמר להם והתחנן לפניהם ולא הועיל לו. וזהו לפני כל קהל עדת ישראל. וכשראו יהושע וכלב שלא שמעו לדברי רבם ולא האמינו בה'. קרעו בגדיהם ומסרו עצמם על קידוש השם. ובחוזק יד אמרו אל כל עדת ישראל כי המרגלים שקר דוברים כי הארץ טובה מאד. ואם לא תמרדו בה' אל תיראו את עם הארץ. ואחר שראה השם שמסרו עצמם על קידוש השם. הצילם והגין עליהם בהוראת כבודו: ואמר וישמע ה' את קול דבריכם. להורות שהבין השם דבריהם איך מרדו בו ולא האמינו ביכלתו. כאומרם כי חזק הוא ממנו. או ששמע קול דבריהם ממש שדברו אלו הדברים בקולי קולות כדי שיכנסו דבריהם באזניו כדי להכעיסו. לכן ויקצוף וישבע אם יראה איש זולתי כלב בן יפונה שעשה רצון השם והשלים החסרון והגומא שעשו המרגלים. וזהו אשר מלא אחרי ה'. החסרון שחסרו המרגלים. ואחר שהוא השלים החסרון ראוי הוא שיקח חלקם בארץ. כמאמרם ז"ל על פסוק חיו מן האנשים ההם. או יאמר אשר מלא אחרי ה'. לרמוז כי כלב עשה דבריו בחכמה גדולה והראה פנים למרגלים שהיה עמהם בעצה בפיו ובשפתיו ולבו לא כן יחשוב. וזהו ועבדי כלב עקב אשר היתה רוח אחרת עמו. שפירושו אחד בפה ואחד בלב. כאומרו ואשיב להם דבר כאשר עם לבבי ולא כאשר עם פי. ולפי שידוע שזה דבר אשר שנא ה'. כי הוא רוצה שיהיו הלב והפה שוים כאומרם באחי יוסף ולא יכלו דברו לשלום. מתוך גנותם למדנו שבחם שלא היו מדברים אחד בפה ואחד בלב. ולכן אחר שכלב דיבר א' בפה וא' בלב שהוא נגד פי השם. נאמר בו אשר מלא אחרי השם. ולא אמר אשר מלא לפני השם אלא אחרי השם. לפי שהוא דבר שאין השם רוצה בו. אבל בכאן אחר שכוונתו לשמים. להוראת שעה רצה השם בזה כלאחר יד. וזהו אשר מלא אחרי השם:
ואמר גם בי התאנף השם. אע"פ שלא מצינו דבר זה מפורש בכאן שיאמר לו השם שלא יכנס לארץ. בענין המרגלים הוא כלול כאומרו אם אתם תבואו אל הארץ כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון. שנראה מכאן שהאחרים כולם ימותו במדבר. וכן אמרו רבותינו ז"ל שמזה היה מתירא משה כל ארבעים שנה שלא להקניט נגד ישראל. והקב"ה לוכד חכמים בערמם. ולכן אמר בכאן גם בי התאנף השם בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. כמו שאמרנו למעלה. אם יראה איש באנשים האלה. אח"כ ספר שנתחרטו ישראל ואמרו חטאנו להשם. ולא הועיל להם לפי גודל עונם. ואע"פ ששבו ובכו לפני השם. כאומרו ותשובו ותבכו לפני השם. ותנינן שערי דמעה לא ננעלו. בכאן ננעלו כאומרו ולא שמע השם בקולכם. ואע"פ שהוא רחמים יצא לו ממדת רחמים למדת הדין. ולא שמע השם בקול בכיתכם ולא האזין אליכם. שזה רמז שלא האזין לשועתם כאומרו ושועתי האזינה. ואולי לא שמע ה' בקולכם הוא כנגד שמעה תפלתי השם. ולא האזין אליכם כנגד ושועתי האזינה. ותשובו ותבכו לפני ה' הוא כנגד אל דמעתי אל תחרש. (ואם) [ואל] תאמר בכאן אחר שבכו לפני השם ולא הועיל להם. ידוע הוא שלא ישמע בקולם ולא יאזין אליהם.
